יש הטוענים שמדינות צריכות להתמקד אך ורק בכלכלה מתפתחת כדי לחסל את העוני, בעוד שאחרים מאמינים שהפיתוח מוביל לבעיות סביבתיות ולכן יש להשעות אותו.נראה לי שזו רק שאלה של הדגשות שונות: לשתי הדעות יש הצדקות בהתאם לצורך של מדינות שונות.

מצד אחד, הגיוני שמדינות עניות יתעדפו את הפריחה בכלכלה על פני השלכותיה על המערכת האקולוגית.מנקודת המבט של התומכים בכך, עצם הבעיה שמתישה את העמים הללו אינה בית הגידול של החי והצומח אלא הכלכלה הנחשלת, בין אם אלה פריון נמוך בחקלאות, השקעה לא מספקת בתשתיות או מיליוני מקרי מוות כתוצאה מרעב ומחלות.התחשבות בצמיחה כלכלית מעוררת זו מוכתרת כבעלת חשיבות עליונה במתן הכספים להתמודדות עם בעיות אלו.דוגמה משכנעת אחת היא סין, שבה העלייה הכלכלית הרועמת בחצי המאה האחרונה הייתה עדה לירידה דרמטית באוכלוסייתה הענייה ולחיסול הרעב.
בעוד שלטענה יש תפקיד באזורים פחות מפותחים, אין זה מוצדק מספיק להשתיק אותם
אנשי איכות הסביבה מפגינים ברחובות במדינות מתועשות, שכבר חוו את ההשלכות המזיקות יחד עם התגמול הכלכלי.באמריקה, למשל, הפופולריות של מכוניות פרטיות היא שהפכה לאשמה העיקרית להגברת הפחמן הדו חמצני.כמו כן, העלות לטיפול בהשפעות המזיקות של פרויקטים תעשייתיים מסוימים עשויה לגבור באופן גורף על תרומתם למערכת המס, בהתחשב בסחיקת הקרקע ארוכת הטווח וזיהום הנהר עקב הזיהום המסוכן - חשש זה מנקודת מבט כלכלית מוליד גם את הטענה כי הפריחה לא צריך להקריב את הסביבה.
לסיכום, לכל אמירה יש את ההצדקה שלה מנקודת מבט מסוימת, הייתי אומר שכלכלות מתעוררות יכולות להפיק לקחים מהמדינות המתועשות מהניסיון שלהן בהתמודדות עם הקשר בין פיתוח ומערכת אקולוגית, ולכן ליזום אסטרטגיה מקיפה יותר שתענה על הדרישה שלהן.